דבר תורה פרשת שופטים
18.8.07
הנושא: היחס אל המנהיגות, כפי שהיא משתקפת בפרשה ובהפטרה
עיקרה של פרשת שופטים הוא בתיאור ואיפיון מוסדות השלטון המרכזיים .
ניתן לראות מתוך הפרשה כי המציאות ההיסטורית המשתקפת היא מציאות של עם ישראל היושב על אדמתו :" כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך וירשת וישבת בה.." . על פי הגישה של ביקורת המקרא ספר דברים נכתב בסוף תקופת בית ראשון על ידי קבוצה מהפכנית שכללה ברובה אנשי רוח ונביאים . הם הצליחו לסחוף אחריהם גם את המלך חזקיהו ואחריו יאשיהו , שחוללו את המהפכה הדתית הגדולה הנקראת מהפכת ריכוז הפולחן.
ניתן לראות בפרשה את המגמה להקטין ולצמצם את מקומו של המלך על חשבון תפקידם של השופטים .
הנפח הגדול ביותר בפרשה מוקדש לשופטים היושבים בכל אחד מהשערים כלומר מפוזרים בכל עיר . ישנו פרוט רה יחסית של עקרונות הצדק : הם צריכים להיות לא משוחדים כדי להיטיב לראות שהרי שוחד מעוור אפילו את עיני החכמים. הם צריכים לתחקר היטב את העדים ולהסתמך על דברי שני עדים לפחות. תפקידם הוא לבער הרע מקרב העם, הרע החברתי והדתי כאחד , למנוע שפיכות דמים מיותרת ולהעמיק את הערכים של הצדק.
הרשות המבצעת את גזרי הדין היא העם עצמו:
עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים--יוּמַת הַמֵּת: לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד. ז יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {פ}
בנוסף לשופטים היושבים בשער העיר ישנו בית משפט עליון הממוקם בירושלים ושעל סמכותו לא ניתן לערער.
רק לאחר השופטים מוזכר המלך. אשר מוצג לדעתי באופן דו-ערכי . ועל כך ארחיב בהמשך.
לאחר המלך מציינים את הכוהנים והלווים ולבסוף את הנביא .
בעוד שישנה הרחבה גדולה בפרשה על הפונקציות הקשורות לשמירת חוקי האל , הקפדה על עקרונות הצדק , לא מציינים כלל את התפקידים של המלך הקשורים לניהול הממלכה , דאגה לניהול יחסי חוץ , שמירה על הביטחון , פיקוח על כל מוסדות הממלכה וכד'. הדבר העיקרי שמקפידים לציין לגבי המלך הוא כפיפותו לחוקי האל ולספר התורה הנמצא "מלפני הכוהנים והלווים" ,הויתור שלו על מנעמי השלטון כמו כסף וזהב, סוסים טובים ונשים יפות.
המלך כפי שהוא מתואר כאן סורס מכל סמכויותיו והוא עבד נאמן לאל ולכוהניו השולטים בו באמצעות ספר חוקים , שיש להניח שרק הם ידעו לקרוא בו.
יחסי הכוחות הללו המשתקפים בתיאור החוקים תואמים היטב את המציאות הפוליטית בתקופתו של חזקיהו ויאשיהו אשר היו המלכים הבודדים שקיבלו ציונים גבוהים ממחבר ספר מלכים . ומה הסיבה להצטיינותם היתרה? הם שיתפו פעולה באופן מלא עם ההוגים והיוזמים של מהפכת ריכוז הפולחן שהיו אנשי רוח ונביאים כמו ירמיהו. המלך התאים את מדיניותו לאידיולוגיה הדתית שהם פיתחו ועל כן הם היו מצוינים.
בתקופות אחרות שבהן המלך פיתח מדיניות עצמאית יותר ולא הכפיף עצמו לאנשי הרוח בתקופתו הוא זכה לביקורת נוקבת כמו אחאב ואחרים.
אם נשים לב לניסוח הציווי על המלכת המלך נוכל להבחין שהמלכת מלך היא ספק מצווה ספק רשות ויש על כך מחלוקת בין הפרשנים השונים : רק אם העם יאמר "אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותיו" , כלומר המלכת המלך היא פרי רצונו של העם ובספר שמואל נאמר במפורש שהמלכת מלך היא פשרה שלה הסכים האל, אך מלכתחילה לא התכוון שעם ישראל יהיה נשלט ע"י מלך בשר ודם.
באופן מובלע ניתן להבין מטקסט זה כי המלוכה היא פונקציה שולית ביחס לתפקידם של שוטרים והשופטים .
ביקורת נוקבת של אנשי רוח , נביאים וכד' על הרשות השלטונית אינה דבר חדש ולא אנחנו המצאנו אותה. ישנן תקופות מאוד קצרות בתנ"ך שבהן השליט מתואר באור חיובי מוחלט וללא ביקורת. מהדוגמאות הבודדות: יהושוע. כן דווקא הוא. צאו וחישבו מה ניתן להסיק מדוגמה זאת...
בדבר תורה שנשאתי השנה בפרשת נוח , ייחדתי את דבריי להפטרות , מתוך מחשבה כי יש לתת את הדעת גם אליהן ומתוך אבחנה כי החיבורים בין הפרשה וההפטרה נוצרים יחסים מעניינים שראויים לבדיקה .
על כן אני מבקשת לייחד את המשך דברי לקשר בין הפטרה והפרשה .
ישעיהו השני חי ופעל במחצית השנייה של המאה השישית לפני הספירה . ימים אלו הם שלהי התקופה הבבלית וראשית עליית האימפריה הפרסית.
דבריו של ישעיהו הם דברי נחמה , ולכן מרבית ההפטרות לאחר ט באב לקוחים מישעיהו. ישעיהו מנבא בתקופה שבה העם נמצא במשבר קשה וזקוק לחיזוק האמונה בעתיד טוב יותר , לאחר שעבר טלטלה גדולה.
נשאלת השאלה מה הקשר בין דבריו לבין הפרשה?
תוך כדי ניחום העם והבטחת ישועה וגאולה לעם מכוון ישעיהו את חיציו הדקים אל המנהיגות שהייתה בעבר ואשר שלא השכילה להוביל את העם בדרך בטוחה.
אֵין-מְנַהֵל לָהּ, מִכָּל-בָּנִים יָלָדָה; וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ, מִכָּל-בָּנִים גִּדֵּלָה.
בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת--כְּתוֹא מִכְמָר; הַמְלֵאִים חֲמַת-יְהוָה, גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ.
כ
ישראל המדומה לאישה אבלה חשה נטושה על ידי בניה. הבנים איכזבו ולא מושיטים לה עזרה , אין מישהו בשר ודם אשר ינהיג את העם , התשועה לא תבוא בדרך אנושית על ידי מנהיגכם אלא אלוהים הוא זה שיעזור לעם ויסייע .
ההפטרה פותחת במלים:
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם; מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן.
וממשיכה:
חָשַׂף יְהוָה אֶת-זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ, לְעֵינֵי כָּל-הַגּוֹיִם; וְרָאוּ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת, יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ
פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו, חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם: כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם. י
אכזבה עמוקה מהמנהיגות של העם מופיעה כמעט בכל אחד מספרי הנבואה: החל בעמוס ומיכה שמתריעים על השחיתות והפער המעמדי, המשך בנתן הנביא ואליהו שעומדים מול מלכים גדולים וחזקים וחושפים את המעשים החמורים ביותר האפשריים: מלך שרוצח אזרח כדי לספק את תאוותיו וגחמותיו.
נביאים אלו ונוספים מזהירים כי השחיתות הפנימית , נטישת תורת ה' וערכי הדת והמוסר סופם להביא אסון כבד על ישראל ויהודה.
כל עוד עם ישראל יושב בארצו והאסון עדיין לא אירע מרבים הנביאים לנבא נבואות זעם וחורבן בתקווה שדבריהם יצליחו למנוע את האסון, אבל לאחר החורבן משתנה טון הדברים. הרע מכל כבר התרחש ועכשיו לא נותר אלא לעודד את העם.
עקבות האכזבה הקשה מהמנהיגות ניכרים בסגנון דברי הנבואה ובמסקנה שהגיעו אליה : התשועה לא תבוא מידי בשר ודם , אלא יש להתמסר לידיו של האל שיפליא להציל את העם כמו שעשה ביציאת מצרים.
ירמיהו ל"א
הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ--בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו: קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה. ח בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם--אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ: כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. {ס}
אפילו שמירת המצוות לא תהיה תלויה בבחירה החופשית של האדם , אלא האל ידאג לכך שבני האדם יהיו שומרי מצוות מטבע ברייתם ולא יצטרכו להתאמץ :
לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד
מהלך מחשבתי דומה אנו רואים אצל יחזקאל שגלה עם הגלות הראשונה לבבל :
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל; הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים. ג אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ. ד אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ. ה וַתְּפוּצֶינָה, מִבְּלִי רֹעֶה; וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, וַתְּפוּצֶינָה. ו
יא כִּי כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי-אָנִי, וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים. יב כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל. יג וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יד בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל. טו אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט. יז וְאַתֵּנָה צֹאנִי, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין-שֶׂה לָשֶׂה, לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים. יח הַמְעַט מִכֶּם, הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ, וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם, תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם; וּמִשְׁקַע-מַיִם תִּשְׁתּוּ--וְאֵת הַנּוֹתָרִים, בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן. יט וְצֹאנִי--מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה, וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה. {פ}
אמנם יחזקאל מזכיר את הנשיא מבית דוד שיהיה המנהיג בשם ה' , אך בכל הפרק הארוך הזה הזרקורים אינם מופנים אליו , אלא אל האל שימוד במרכז תוכנית ההצלה:
כ לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה--אֲלֵיהֶם: הִנְנִי-אָנִי--וְשָׁפַטְתִּי בֵּין-שֶׂה בִרְיָה, וּבֵין שֶׂה רָזָה. כא יַעַן, בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ, וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ, כָּל-הַנַּחְלוֹת--עַד אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם אוֹתָנָה, אֶל-הַחוּצָה. כב וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי, וְלֹא-תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז; וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין שֶׂה לָשֶׂה. כג וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד, וְרָעָה אֶתְהֶן--אֵת, עַבְדִּי דָוִיד; הוּא יִרְעֶה אֹתָם, וְהוּא-יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה. כד וַאֲנִי יְהוָה, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, וְעַבְדִּי דָוִד, נָשִׂיא בְתוֹכָם: אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי. כה
הפתרונות האסכטולוגיים, משיחיים , רוחניים המופעים בכל הנבואות הללו ועוד רבות שלא הבאתי כאן מראים על דגם של תגובה שנובעת מהיאוש העמוק ומתחושת חוסר אונים וחוסר תקווה שבני אדם יוכלו לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהציבו לעצמם .
דגם תגובה ומחשבה זה השפיע על עם ישראל במשך אלפים שנות גלות.
הציפייה לצעד של אלוהים כפי שהובטח על ידי גדולי הנביאים השאיר את העם במצב של התארגנות ועצמאות מינימלית . החלום תמיד יותר יפה ויותר מושלם מהמציאות , וכמה נוח לשבת ולחלום על המדינה המושלמת שבה הכל יהיה בדיוק כמו שצריך מדינה שרק אלוהים יכול לארגן לנו אותה.
המציאות היא תמיד מלוכלכת ,מלאה יצרים ,דם ,כסף וכד. ניתן לראות זאת בספר מלכים בתיאור דברי ימי ישראל ויהודה בתקופת עצמאותה , וניתן לראות זאת בתקופת שיבת ציון כאשר העם מסרב לבנות את המקדש כי המציאות כל כך רחוקה מהדמיון.
המציאות שבה אנו חיים היום גם היא רחוקה מלהיות מושלמת . אנחנו לפעמים מתייאשים מהפער העצום בינה לבין החלום. אבל , עדיין לדעתי עדיפה מציאות פגומה על פני חוסר עצמאות וחלימה.
לא לחינם אחת המלים הפופולריות ביותר של הציונות הייתה הגשמה. הגשמיות יש בה ביטחון של קיום אך ויתור על השלמות של האידאל .
הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לא
כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, וְצַהֲלוּ, בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם; הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ, וְאִמְרוּ, הוֹשַׁע יְהוָה אֶת-עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. ז
וְהוֹצֵאתָ אֶת-הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה, אֶל-שְׁעָרֶיךָ--אֶת-הָאִישׁ, אוֹ אֶת-הָאִשָּׁה; וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים, וָמֵתוּ. ו
ובמקרים של רצח גואל הדם הוא זה שמבצע את גזר דין המוות.:" ונתנו אותו בידי גואל הדם ומת " |