התנ"ך משתמש בשורש ק-ה-ל במספר רב של הקשרים

• בפרשה השבוע שלנו, מדובר בזירה להתמודדות כוחנית-פוליטית למנהיגות: "ויקהלו על משה ועל אהרון"

• פרשת וילך מעניקה למושג משמעות חינוכית מובהקת: "הקהל את העם. . . למען ילמדו ויראו

• בספר נחמיה הוא התארגנות להשגת רווחה וצדק חברתי עבור פשוטי העם מאת האצולה: " ואתן עליהם קהילה גדולה"

• במגילת אסתר מתקהלים לצורך הגנה עצמית: "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשוורוש לשלוח יד במבקשי רעתם.

• ולעיתים הקהל מהווה מעין אסיפה כללית, גוף ייצוגי תחוקתי המאשר הקמת מוסדות. כך במעמד חנוכת המשכן במדבר ובית המקדש בזמן שלמה המלך.

הקהילות היהודיות שהתפתחו בגולה לאורך ההיסטוריה מילאו את כל התפקידים הללו במינונים שונים, אך אופייה של הקהילה היהודית תמיד מהווה אמרה ברורה לגבי איך היהודים רואים את עצמם – ולא פחות חשוב – איך הם רוצים להיראות בעיני אחרים. למעשה, וזה העיקר, הקהילה היא זירה לעיצוב הזהות היהודית הקולקטיבית.

במשך כמעט 1500 שנה יהדות בבל הייתה קהילה בעלת השפע רבה למדי על הציוויליזציה היהודית. במוקד הקהילה היה מפעל חינוכי אדיר: הישיבות הגדולות של סורא, פומפדיתא, נהרדאה, אשר הניבו דורות של חכמים. שם נכתבה הגמרא והונחה התשתית למערכת ההלכתית עד עצם היום הזה.

בראש הפירמידה עמדה דמותו של הריש גלותא, נצר לבית דוד אשר כיהן ברוב הדר, עטור בסממני מלכות. אם הריש גלותא לפעמים היה מלך וירטואלי בממלכה וירטואלית, לעיתים הוא היה שליט של ממש, כמו במקרה של מר זוטרא, אשר מרד באימפריה הפרסית בסוף המאה החמישית וייסד בבל ממלכה יהודית עצמאית.

בימות הביניים התפתחו דפוסים חדשים של אוטונומיה קהילתית מקומית. בספרד קם סוג חדש של מנהיג, יהודי החצר, אנשים כגון חסדאי אבן שפרוט מסרגוסה, או שמואל הנגיד מגרנדה. אנשים אלה שאבו את הסמכות שלהם מידי השליטים הודות לתפקידים שמלאו בחצרות המלוכה. היומרות ליצירת מסגרת ייצוגית מקיפה לכלל ישראל נגוזו ונדחו לימות המשיח. דמותו של יהודי החצר, נתין נאמן המביא תועלת לשליט וכבוד לעמו הוא אב-טיפוס שונה, חלופי, אבל דמות בעלת שורשים עמוקים ועתיקים גם היא בתודעה היהודית.

אם בימות הביניים מגוון הצורות הקהילתיות היה רחב, בעת החדשה הנושא הופך להיות מורכב ביותר. המהפכה הצרפתית תפסה את היהודים ללא תקדימים להתמודד אם המדינה המודרנית אשר מעניקה זכיות לפרט ודורשת נאמנות קבוצתית בלעדית. נפוליון אילץ אותם לבחור, ויהדות צרפת הגדירה את עצמה במוצהר כקבוצה דתית ולא לאומית. הקהילה התארגנה סביב ארגון בשם ה Consistoire , מעין מועצה דתית האחראית על קיום ענייני פולחן. הגבלת זהותם לתחום הדת השתקפה גם במונח שבחרו לתאר את עצמם: Israelite -- לא יהודי. המונח Israelite הזכיר את הייחוס התנ"כי המכובד והנעלה. המונח "יהודי" מאידך, הזכיר אולי את איש הגטו חסר ההשכלה, המנוכר מהעולם הנאור.

מצב זה השתנה לחלוטין אחרי מלחמת העולם השנייה, לאחר מהלומות השואה, ולאור הגירתם של המוני יהודים מצפון אפריקה, בעלי תודעה אתנית חזקה. הוקמו מסגרות קהילתיות חדשות: ה- Crif לייצג את הקהילה פוליטית, וה- Fonds Social לטפל בענייני רווחה. אם השינוי הארגוני בא גם שינוי מילולי. פחות השתמשו במונח Israelite . יותר ויותר אמרו Juif -- יהודי.
תהליך דומה ארע בארה"ב עם הקמת התנועה הרפורמית במחצית השנייה של המאה ה- 19,. הרפורמים ראו את יהדות ארה"ב כעדה דתית, ודחו את הרעיון הלאומי ואת השאיפה לשיבת ציון.

הם הקימו ארגון גג חדש:
Union of American Hebrew Congregations
שימו לב – Hebrews, לא יהודים.

גישה זו לא שרדה את ההגירה היהודית הגדולה ממזרח אירופה בתחילת המאה ה- 20. האוכלוסייה החדשה לא הסתפקה בזהות המוגבלת לתחום הדתי. קמו ארגונים חדשים כגון הקונגרס היהודי האמריקאי – השם אומר הכל: קהילה בעלת עוצמה שמכנסת "קונגרס" לייצג את ענייניה. גם כאן השם הישן – Hebrews מוחלף ביהודי. בניו יורק היה ניסיון להקים מסגרת קהילתית מקיפה ביותר בשם "הקהילה," אשר תייצג את הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם מבחינה פוליטית, ותטפל בכל צרכי הציבור היהודי, מתעסוקה לחינוך, מבעיות פשיעה עד פיקוח על כשרות. בין מקימיה היו שמות בעלי משמעות לנו במבקשי דרך, וביניהם הרב מרדכי קפלן, ואלכסנדר דושקין, אחד ממקימי קהילתנו. הניסיון להקים קהילה מקיפה בניו יורק כשל בסופו של דבר, אבל רוחו שרד בבתי הכנסת שקמו ברחבי ארה"ב במרוצת המאה ה- 20. בהתאם לרעיונותיו של קפלן, אותם קהילות היו יותר מבתי תפילה. הם היו מרכזים קהילתיים, שסיפקו שירותי חינוך ותרבות מגוונים, ולמעשה נשאו על גבם את משימת ההמשכיות היהודית.

אם כן, מה לנו ולכל זה? האם אנחנו זקוקים לקהילה כדי לגבש את זהותנו? על פי החזון הציוני מדינת ישראל אמורה לפטור את בעיית הזהות היהודית. הקמנו מסגרת מדינית, אשר מבטיחה את קיומו של מרחב מחיה ציבורי תרבותי בעל אופי יהודי. לכאורה, זהותנו מובטחת מעצם היותנו אזרחי המדינה.
אך המציאות מכתיבה לנו שינויים שלמדינה כבר אין כלים להתמודד איתם.

נתחיל עם העובדים הזרים, 400,000 לפי הערכות אחדות. על פי דווח של מחלקת המדינה של ארה"ב חלקם מוחזקים בתנאי עבדות, נשלל מהם חופש התנועה והם נסחרים בין מעסיקים כמו חומר גלם. אנו עושים את זה, כנראה, על מנת למנוע מהם להשתקע כאן ולבנות משפחות, דבר העלול לפורר את המרקם הדמוגרפי של המדינה היהודית, אך המציאות גוברת על כל הטיאיריות, ובתל אביב ילדי העובדים הזרים נקלטים בבתי הספר, הם מארגנים מוסדות תרבותיים ומנהיגות קהילתית. יש להניח שבסופו של דבר אלפים מתוכם יתאזרחו – שר הפנים כבר מציע זאת -- וקהילות נוצריות שלמות ייקלטו אל תוך המרחב הציבורי והתרבותי היהודי.

אבל למה ללכת רחוק? בעשור האחרון עלו לישראל מיליון אנשים מברית המועצות לשעבר. כרבע מהם אינם יהודים. בשלושת השנים האחרונות מגיע שיעור הלא-יהודים מקרב העולים המגיעים לארץ לכ- 80%. בשוליים של העלייה אנו כבר עדים לתופעות מוזרות ביותר: לפי כתבה בהארץ ישנם כבר התארגנויות ניו-נאציות דוברות רוסית – פטריותים ישראלים אשר מאוחדים בשנאה לערבים ויהודים כאחד. אבל השוליים הם לא העיקר. העיקר הוא הרוב השפוי והאיכותי של העלייה הרוסית, קצינים, אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים. אין מדובר רק בבעיה הלכתית לגבי הסטאטוס שלהם כיהודים – כאן במבקשי דרך אנו יוזמים אולפן גיור לעולים בראשותו של חברנו מיכאל רבקין על מנת לאפשר להם הצטרפות פורמאלית לעם היהודי. הבעיה היא שחלקם מזדהים במפורש כנוצרים. לא מזמן הזמין בסיס צה"ל בצפון 600 עותקים של הברית החדשה לטקס השבעה של חיילים עולים, על פי בקשתם של העולים עצמם.

ייתכן והמרחב הציבורי היהודי מתפורר לנגד עינינו. הולכת ומתהווה במדינת ישראל חברה אזרחית המורכבת מקבוצות שונות בעלות זיקות שונות, וביניהם – כן -- גם אנשים כמונו, בני דת משה. או לחלופין אולי מה שמתפתח כאן איננו חברה אזרחית, אלא סביבה תרבותית חדשה, מוטציה חברתית השוברת את כל הקטגוריות ההסטוריות המוכרות לעם היהודי. בכל מקרה הפוסט ציונות רוקמת אור וגידים, לא במגדלי השין של הפרופסורה הפוסט-מודרנית, אלא בתחנה המרכזית של תל אביב, ובשכונות העולים באשדוד וראשון לציון. לטוב או לרע, אנו חיים במציאות חדשה.
זהותנו היהודית איננה מובנת מאליה. לאחר הפרטת המשק החברה הישראלית מפריטה גם את מערכת הערכים שלה, וזה מחייב אותנו למצוא את התשובות לעצמנו. והשוק פתוח להצעות. הציונות הדתית לדוגמא מוכרת לנו נוסחת כסם: ארץ, עם ותורה. כאילו יש תשתית מטפיסית מעבר לעולם הלא- אמיתי הנראה לעיין, סדר אלוהי מובטח שמאפשר ל- 400 מתנחלים בחברון לשלוט ב 40,000 פלסטינאים, ולהחזיק אותם בתנאי עוצר כמעט קבוע. ליהדות החרדית נוסחה אחרת, נסיגה חזרה לגטו אינטלקטואלי, עולם סוריאליסטי של אנשים מצוידים בטלפונים ניידים, איתוריות, פקסים ומכוניות, כאשר ילדיהם בורים לחלוטין לגבי תרבויותיהם ואורחות חייהם של ששת מיליארד האנשים האחרים שגרים איתנו על כדור הארץ. ההתיישבות העובדת, פעם דוגמא ומופת לזהות יהודית חילונית, יצרנית ובריאה, שקועה היום ברישום נכסים, הפשרת מקרקעין, ושכר דיפרנציאלי.

ואנחנו כאן, יהודים, ישראלים, ציונים. אנו חשים צורך להשריש את עצמנו במסורת היהודית אך לא מוותרים על השתייכותנו לעולם התרבותי והמדעי הרחב. אנו מאמינים במדינה הזאת, מחויבים לעם הזה, קשורים למורשת הזאת, ומרגישים גם חלק מהציווילזציה הדמוקרטית הכלל עולמית. ואת זהותנו זאת אנו מגבשים כאן בקהילת מקשי דרך, ובקהילות דומות ברחבי הארץ. בגלל זה, צריך קהילה. בגלל זה אנחנו כאן. בגלל זה נמשיך ונתמוך בקהילת מבקשי דרך. נמשיך לשלם דמי חבר, נלמד ביחד, נחגוג ביחד, נשתתף יחד באבלות ושמחות. טוב עשו אבות הקהילה כשלקחו את השם מבקשי דרך. דרכינו איננה נתונה. את הזהות היהודית והישראלית שאנו ננחיל לבנינו ולבנותינו נצטרך לעצב במו ידינו, ונעשה את זה כאן, ביחד, בקהילתנו היפה.