תפילת העמידה של מוסף לראש השנה, שנתפלל בעוד מספר רגעים, מחולק לשלשה חלקים: מלכויות, זיכרונות, ושופרות. בכל חלק מבוא, אוסף של 10 פסוקים מן התנ"ך, ולאחר מכן תקיעת שופר. בפרק הזיכרונות אנו פונים לאלוהים אשר זוכר הכל לזכור אותנו לטובה: 

אנו פונים אליו בקריאה הנרגשת:

אלוהנו ואלוהי אבותינו, זכרנו בזיכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקדת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וזכר לנו ה' אלוהנו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה.

מוטיב הזיכרון חוזר שוב ושוב בליטורגיקה של הימים הנוראים. ביום הכיפורים אנו מוצאים את השיר "אלה אזכרה," קינה שמזכירה את מותם בייסורים של עשרת הרוגי המלכות. 

וכמובן תפילת היזכור, שבה אנו מזכירים את יקירנו שאינם עוד איתנו, וכאן בקהילת מבקשי דרך, אנו מוסיפים קטעי יזכור לבנינו שנפלו בהגנה על המולדת, ואת בני עמנו, קרבנות השואה. 

אך נדמה שלזיכרון תפקיד מרכזי לא רק בימים הנוראים, אלא לאורך כל השנה, ובכל רובדי המורשת היהודית.

מדי יום שישי בערב אנו מקדשים על היין במילים: 

ובכל חג ומועד אנו מוסיפים לתפילת העמידה את המילים: 

אלוהינו ואלוהי אבותינו, יעלה ויבוא ויגיע, ויראה וירצה וישמע, ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותנו, וזכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון ירושלים עיר קודשך, וזכרון כל עמך בית ישראל, לפניך, לפלטה לטובה, לכן ולחסד ולרחמים, לחיים ולשלום.

זה היה איש תנועת העבודה, סוציאליסט מן העלייה השנייה שביקש ליצור יהודי חדש המשוחרר מעברו הגלותי, ברל קצנלסון, שדווקא הגן על שמירת ציון ט' באב בשם הזיכרון הלאומי:

כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות- עורף קדוֹשה את זכר החורבן? . . . אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה אבדוּ לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הֶס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י.ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש."

הזיכרון הוא אבן יסוד במורשת ישראל. לא אגזים, לפחות לא בהרבה, אם אגיד שלהיות יהודי, זה לזכור. 

אבל הזיכרון הוא חרב פיפיות. טמונה בו הסכנה שבמקום להיות מקור להשראה, הוא יגרור אותנו חזרה אל העבר, ללא דרך מוצא. הרב מרדכי קפלן הזהיר אותנו במילים הבאות:

אף כמות של תקוות מצידנו לא יכולה להחזיר את התנאים שהתקיימו בעבר. אפילו לא המאמצים הכבירים ביותר ליצור אותם באופן מלאכותי. כתוצאה אנו מבלים את ימינו בכמיהה נוסטלגית לעבר. היות ואיננו משיגים את מטרת כמיהות אלו, אנו מסיקים שהנוסטלגיה היא חוויה רוחנית בפני עצמה. אנו מטפחים את התסכול הפנימי שלנו ואף נהנים ממנו. כמובן שכל זה משאיר אותנו חסרת אונים להתמודד עם המציאות של היום.

אמר את זה בצורה אלגנטית ותמציתית הדיפלומט הצרפתי הנצחי מהמאה ה- 19, מוריס דה-טלירן, בדברו על שושלת המלוכה הבורבונית: "הם לא שכחו כלום, והם לא למדו מאומה." 

לזיכרון-יתר יש לעיתים השלכות חמורות ביותר. לאחר מתקפת הטרור במדריד במרץ השנה, הוציא ארגון אסלמי בלונדון הודעה שהמעשה בוצע בניסיון לסגור חשבונות עם ספרד הצלבני. אלוהים אדירים, הם רוצחים חפים מפשע על רכבות כתגמול על מעשי הצלבנים מלפני 1000 שנה. 

אבל מה עם האל-קאידיסטים שלנו. אותו רופא, חובש כיפה, שנכנס למערת המכפלה ורוקן מחסניות מתוך רובה סהר צהלי אל תוך גבהים של מתפללים תמימים כאשר הם כורעים ברך בתפילה לפני בורא עולם, בחג הפורים, בניסיון, אולי, לסגור חשבונות עם העמלק, אותם שונאי ישראל שקדמו את הצלבנים באלפיים וחמש מאות שנה. 

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. . . תמחה את זכר העמלק מתחת השמים, לא תשכח." אנו קוראים מילים אלה במיוחד בשבת זכור, ויש רבנים שאף סברו כי קריאת פרשת זכור היא מצווה דאורייתא. משום מה חז"ל ראו לנכון להעלות מחדש לתודעה הקולקטיווית, שנה אחרי שנה, את אותו זיכרון אפל משחר היסטוריה היהודית, של קרב שבטי במדבר, אירוע שולי לכאורה שקשה להבין את חשיבותה.

איך נצא ממלכוד הזיכרון? כיצד נתחבר למושג כה מהותי בדת היהודית, מבלי להיכלא בעבר?

הפתרון נעוץ בדרך שבה אנו מתייחסים למושג עצמו. עיון ברעיון הזיכרון מראה שהוא איננו פונקציה חד ממדית. מטרת הזיכרון איננה רק למשוך עובדות מן איזה קובץ סגור, להזמין צילומים מאיזה ארכיון מוחי. הזיכרון מתייחס גם לחוויות שלנו בהווה, ואפילו לציפיותינו ותקוותנו לעתיד. 

"יעלה ויבוא ויגיע, ויראה וירצה וישמע, ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותנו, וזכרון משיח בן דוד עבדך." אלוהים מתבקש לזכור אירוע עתידי. "וזכרון ירושלים עיר קודשך, וזכרון כל עמך בית ישראל." אנו, מצוקותינו, תקוותנו – כל אלה אינם זכרונות היסטוריים. הם דברים חיים וקיימים, כאן ועכשיו. 

מדרש ממסכת נידה מספרת כי בימים לפני שתינוק נולד, לעובר יש "נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו . . . ומלמדין אותו כל התורה כולה, ... וכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. . ." סביב אגדה זו צמחה מנהג בקהילות אשכנז לקיים סעודת "שלום זכר." התינוק אבל על שכחת התורה והציבור משתתף עמו באבלו ובכך גם מתחייב לסייע לו בלימודה המחודש. 

מדרש זה מזכיר את הדיאלוג של אפלטון ובו מלמד סוקרטס את תלמידיו כי טרם לידתה, נשמת האדם כבר יודעת את כל המושגים הגדולים שאליה שואפת התבונה. ברגע לידתה, שוכחת הנשמה את כל מה שידעה. שואל סוקרטס את בני שיחו באופן רטורי: 

אם הידע שנרכש טרם לידתנו אבד ברגע הלידה, ואם לאחר מכן, באמצעות החושים, אנו מקבלים מחדש את מה שידענו קודם, האם לא כן שהתהליך שאנו קוראים לימוד הוא בעצם השגה מחדש של ידע טבעי, והאם לא נכון לקרוא לתהליך זה זיכרון?

לא כל כך מעניין אותי ההיבטים המיסטיים של רעיון זה, אשר מוצא את שורשי הלימוד בזיכרונות מגלגולים קודמים, אלא דווקא ההפך, דווקא ההשלכה שמשתמעת מרעיון זה שהזיכרון למעשה מותנה במה שאנו לומדים בהווה, ובמה שנלמד עוד בעתיד.

לא, הזיכרון איננו עוסק רק בתיעוד, כביכול, של אירועים מן העבר. הזיכרון משקף גם את החוויות שלנו בהווה, את הדאגות שלנו, הרצונות שלנו, הפחדים והתקוות.

על מדף בספרייה שלי אני שומר ספר שנתן לי אבי, זכרונו לברכה, בשם: "דרוהיטשנר יזכור בוך: פינף הונדערט יאר יידש-לעבן"

ספר זיכרון, כמו ספרים דומים רבים שהוצעו לאור על ידי יוצאי מזרח אירופה, ספר זה מתעד את עיירת המוצא של משפחתי בבלרוסיה, מראשית ההתיישבות היהודית באזור ועד לשבת שאחרי ט' באב בשנת 1942 כאשר הגרמנים השליכו את שארית יהודי השטעטל אל תוך בור וקברו אותם כשאודם בחיים. אני זוכר בילדותי איך ישבתי ליד דודה שעוד זכרה את המקום, איך הסתכלנו בתמונות הישנות, בשחור-לבן, של אנשים שלעולם לא היכרתי מחוספס ולא ברור, ואיך היא אמרה לי, "איזו פנים יפות, איזו פנים יהודיות." ואני ואיך לרגע התחלתי לחשוב גם אני שאולי יש יופי מיוחד בפנים אלו. שאולי גם אני זוכר את המקום ההוא שלעולם לא ביקרתי בו. ליד כל תמונה היה שם. ומתחת לכל שם סיפור קצר. ולפעמים גם ראשי התיבות, הי"ד. "השם ינקום דמו." האם עורכי הספר, ביניהם גם בונדיסטים חסרי אמונה, האם הם באמת חשבו על נקמה אלוהית באויבנו? נדמה לי שמדובר יותר מכל דבר אחר בביטוי של כאב וחוסר עונים. על המחשבה שאותו מפקד האיינזצגרופ שנתן את הפקודה הלך לישון בלילה וישן שנת ישרים, כאשר בני עמנו נותרו ללא הגנה, ללא מדינה, ללא מושיע. ואני, בן דור אחר, שזכיתי בזכות הגדולה לעלות ארצה, לשרת בצה"ל, לחיות במדינה יהודית ריבונית בעלת כוח מגן אדיר, מצויד בטילים בליסטיים בעלי ראשי קרב גרעיניים, פותח את העיתון ביום שחור אחרי פיגוע רצחני ורואה מודעת אבל ממלכתית המסתיימת באותם ראשי התיבות, הי"ד, השם ינקום דמם. ואני תוהה, מתי גם אנחנו נצא כבר מהשטעטל.

כבר הזכרתי שביום כיפור אנו נקרא את תפילת ה"אלה אזכרה," המתאר בפירוט את העינויים והסבל שעברו 10 רבנים שנהרגו על ידי הרומאים לפי 2000 שנה. אין מדובר במסך היסטורי, שהרי מובאים בו אירועים שהתרחשו בזמנים ובמקומות שונים כדי להגביר ולרכז את תחושת הצער. מקס ארץ מסביר כי:

מרטירולוגיה זו איננה מבטאת מחאה ואף לא כעס. מחובר זמן קצר לאחר משא הצלב הראשון, קינה זו משקפת את תדהמתו המוחלטת של הדור באי-יכולתו להבין את משמעות הריגתם של אין ספור חפים מפשע. אלה אזכרה הוא ביטוי לחיפושם הפאטתי אחר הסבר לאי ההתערבות האלוהית למענם של אלה שנהרגו על ידי ההמון נושא הצלב שפלש לארץ הריין.

השיר מבוסס אל מדרש באותו שם, מדרש האלה אזכרה. בהתייחס למותו של רבי ישמעאל, מספר המדרש סיפור מרתק, ואני מצטט עכשיו רק מחלקו:

מיד צווה להפשיט את עור פניו, וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה ונזדעזעה שמים וארץ, צעק פעם שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים ייהרג במיתה משונה מזה הרשע, זו תורה וזו שכרה? אמר להם הניחו לו שתעמוד זכותו לדורות שלאחריו. אמר הקב"ה מה אעשה לבני גזירה היא ואין מי שיפר אותה. יצאה ב"ק ואמרה אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו ובהו. וכששמע ר"י כך שתק.

נוכח האי צדק שבעולם, לפעמים פשוט אין תשובות. לפעמים יש גזרות שאפילו אלוהים לא יכול להפר, אפילו כדי להציל צדיק מגורל מר. תפילת האלה אזכרה איננה אם כן מסמך היסטורי, שמזמין אותנו לסגור חשבונות ישנים. התפילה היא בעצם זעקה. קרל מרקס, באמרה מתוחכמת שבדרך כלל מצוטטת רק באופן חלקי, כתב:

הדת היא אַנַחָתו של היצור הסובל תחת דיכוי, ליבו של עולם בלי לב, נשמתם של תנאים ללא נשמה. הדת היא האופיום של ההומונים." 

הזיכרון שלנו הוא דבר מורכב ביותר. פרויד לימד שזיכרונותינו מעוצבים על ידי כוחות חזקים בתת ההכרה שאיננו מודעים להם. הוא הגה תיאוריה תמוהה במדי שמשה רבינו היה לא אחר מאשר נסיך מצרי, שכפה על שבטי ישראל את האמונה המונוטאיסטית באל השמש של הפרעה איקנטון, שהוא נרצך בהתקוממות עממית, ושזכרונו התערבב בזיכרון כהן דת מדיני ליצור את המסורת היהודית המוכרת לנו היום. 

אישית אני מעדיף את גרסתו של אחד העם, שהתייחס לזיכרון משה רבנו במילים הבאות:

אם כן, מה נזכור, ואיך נזכור, בראש השנה זה? אנו, החיים בחברה במצור, איך נתמודד עם הטרור הפונדמנטליסתי שמבקש למחוק 100 שנות ציונות ולהחזיר את האזור לימי הח'ליפות האסלאמית מימות הביניים, איך נשרוד אם ניכנע מבפנים ליהדות פונדמנטליסטית המבקשת להשכיח 100 שנות ציונות ולהחזיר אותנו למציאות ימי ביניימית משלה? איך נצעיד את החברה הישראלית אל תוך המאה ה- 21 כאשר המדינה משלמת משכורת לרב בצפת אשר מטיף במוצהר לגזענות כמו איזה כומר פשיסטי מרומניה בשנות ה- 40 של המאה הקודמת? איך נתגבר בקרב הקיומי שאנו מנהלים אם נזניח את התבונה לטובת הנקמה?

נתחיל בכך שנאמץ זיכרון היסטורי בריא ואוטנטי. פחות כמקור לסמכות, יותר כמקור להשראה. פחות להסתכל אחורה, יותר להסתכל פנינה. אזי נמצא בעברנו חומרים שנוכל לבנות מהם את ההווה, ואת העתיד שכולנו מייחלים לו.

והרי הדבר גלוי, שגיבורי ההיסטוריה האמיתיים, כלומר אלה שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין אנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גיבור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטיות רוחו, הוא הוא הגיבור האמיתי, שהשפעתו מתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוריגינל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה. . . וכן אני אומר: הרי האידיאל הזה נוצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. . . תמיד היה [ישראל] מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בניצחון הטוב והצדק לעתיד. וסמוכים לתקוותו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, שבהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מיני קישוטים, בשביל לעשותם מעין 'אספקלריה של העתיד.'