דבר תורה לפרשת לך לך

נושא דברי היום יהיה המשפט הפותח את הפרשה, לך לך .. משפט שמילותיו העתיקות הדהדו בראשי במהלך השבועות האחרונים.
כמו בהרבה נושאים אחרים שבהם אני עוסקת, ניסיתי קודם לבדוק את החיבור האישי , הפרטי שלי לנושא.
דמיינתי לעצמי את אברהם , קם ועוזב את ארצו, על נופיה המוכרים : הריה , בקעותיה ופינות החמד האהובות והמוכרות , את מולדתו שכל אבן, קפל קרקע וסלע משמרים את זיכרונות הילדות המוקדמים ביותר, המקומות שהיוו רקע לכל אירועי התשתית של חייו, את בית אביו , על הלשון המוכרת לו, על הריחות ,הטעמים והמנהגים המוכרים , הנוסכים ביטחון ותחושת רגיעה של ידיעת הצפוי . הוא עוזב כל זאת והופך להיות נווד.

אברהם עובר את כל ארם ומגיע לכנען, עובר בשכם עד אלון מורה, מעתיק משם את מושבו ההרה לבית אל , נוטה אהלו ומיד ממשיך לנסוע:" ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה"(י"ב, 9)
אך גם שם אינו מתיישב לזמן ממושך- הרעב מביא אותו למצרים . אחרי תקופה קצרה במצרים " ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה"(י"ג, 1) ושוב – "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר שם אוהלה בתחילה בין בית אל ובין העי.." . בפרק כ' אברהם נוסע שוב " ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר..."
הדבר המביא את אברהם לעשות מעשה שיש עמו משהו מהיציבות הוא מותה של שרה וקניית מערה לשם קבורתה: מערת המכפלה.
מדוע נקרא אברהם עיברי? האם משום שבא מעבר לנהר או בגלל שהרבה לעבור ממקום למקום?

ספרי ההיסטוריה מספרים לנו שאברהם לא היה מיוחד .הוא נימנה על גל שלם של עמים ושבטים שמיים נודדים. תעודות המכילות ידיעות על נדודיהם מהאלף השלישי ותחילת האלף השני לפני הספירה נמצאו ובהן עדויות על התיישבותם בשולי הערים כגרים ולא כתושבי קבע. נודדים שמיים אלה פלשו לכל אזור הסהר הפורה והפכו לשכבה השלטת ולדוגמה חמורבי מלך בבל נמנה עליהם וכן מלכי אשור ואברהם שלנו.
קשה לומר שידיעות אלו מסעירות אותי, אך הניסיון להעמיק בחוויה היחודית של אברהם מעלה בי מחשבה : עד כמה אנחנו דומים לאברהם?! אבות אבותי שאולי נדדו אחרי גירוש ספרד , התיישבו במרכז אירופה , נדדו מצכיה להונגריה ומשם לאושוויץ ומשם חזרה לרומניה ומשם לארץ ישראל . ואני חשבתי שסוף סוף הגענו אל המנוחה והנחלה , אך לא כך חשבו ילדי: אחד מהם נודד ברחבי אירופה ויושב בהולנד והשני מסיים בימים אלו את הכנותיו לטיול הגדול לדרום אמריקה.
הדגם או הדפוס של היהודי הנודד בוריאציות אין ספור מלוות את ההיסטוריה של העם היהודי, וככל שרצינו לשוב ולהיות עם נורמלי ככל העמים היושבים על אדמתם ולא זזים ממנה, נראה שההצלחה היא חלקית.
נשאלת השאלה מה ההסבר לתופעה הזאת?
בהסתכלות ההיסטורית ארוכת טווח ניתן לראות שהנדודים באים משני מוקדים מרכזיים: מוקד חיצוני של דחיפה למשל הגליה גירוש וכל כיוצא בזה ,ומאידך כוח של משיכה פנימית.
לדוגמה היציאה לגלות מצרים הייתה מכוח המשיכה- תחילה הייתה מצרים ארץ השפע, השובע והאפשרויות הבלתי מוגבלות. רק מאוחר יותר הבחינו בני ישראל שמצרים הפכה עבורם לגלות, ארץ של עבודת כפיה, שיעבוד ומוות. לעומת זאת הירידה לגלות בבל הייתה מתוך הכוח החיצוני הדוחף: הגלייה אכזרית וטראומתית. אבל בהדרגה הפכה הגלות מכוח לגלות מרצון. כאשר התחוללה שיבת ציון, רק מיעוט היהודים עלו לארץ. רוב היהודים בחרו להישאר בגולה הדוויה.
פשטני מאוד לומר שההיסטוריה חוזרת. היא לא חוזרת לעולם באותה צורה. אך חומרי המציאות שלה נשארים דומים למדי, אם כי מספר הוריאציות הוא מפתיע בעושרו.
אם נחזור לאברהם , נחזור ונשאל מדוע עוזב אברהם את מולדתו?

דמותו של אברהם מורכבת ורב צדדית אך אני בחרתי להציג היום שתי תפישות שונות והפוכות של דמותו.
תפישה אחת של אברהם רואה בו דמות המאמין . אמונתו של אברהם באל היא שלמה ובלתי ניתנת לעירעור .
וכך כותב רד"ק על הפסוק " והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה": האמין בו אמונה גמורה בלא שום ספק. ההאמנה הגמורה שהאמין –חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב: כי הוא ואשתו היו הולכים ומזקינים וההבטחה מתאחרת . אף על פי כן האמין."
פרשנים רבים מפרשים את התחנות המשמעותיות בחיי אברהם כניסיון מהאל שכל מטרתו לבדוק את עצמת השורשים של אותה אמונה, בין אם כדי שאלוהים יראה האם עמד בניסיון , בין אם הדבר נועד להוכיח את הדבר אברהם עצמו.
ברצוני לקרוא שי של מאיר ויזלטיר שמחדד את התפיסה הזאת ומביא אותה עד אבסורד עם רמז לביקורת בגין הפאנטיות ,הויתור על הרבה שיקולים אחרים שנראים לא פחות חשובים.

תפיסה שונה ואף הפוכה של אברהם רואה בו את דמותו של המורד, שובר המוסכמות ושובר הפסילים.
יש המנסחים זאת בז'רגון פסיכולוגי : אברהם הוא אדם שנכנס למהלך של שינוי. מי שמכיר ולו מעט את הספרות הפסיכולוגית או מי שניסה אי פעם לעשות שינוי משמעותי בחייו , יודע עד כמה הדבר קשה. המתח בין הרצון לשנות לבין הפחד מפני החדש, הקושי להשאיר מאחור ולהיפרד מהישן, הצורך להגדיר ולהחליט על כיוון השינוי, האנרגיות הדרושות כדי להפוך את התכנית למעשה , האמונה הנדרשת שכל זה גם יצליח....

הגדרה נוספת לאותו כיוון ממילון המונחים התרבותיים מביא ארי אלון: במאמרו " אני משבר ומנתץ –משמע אני יהודי"
"עוד לפני שידעתי לקרא כבר ידעתי לדקלם בע"פ את האגדה על אברהם מנתץ אלילים. האגדה הזאת הייתה הלהיט הבולט של גן הילדים שלי, והייתה ,כפי הנראה, ההצגה הראשונה של חיי. פעמים רבות חזרנו לספר ולהציג את האגדה על בוטיק האלילים הגדול של אבא תרח, ועל האנשים הטיפשים שבאו לקנות אלילים ועל הילד האמיץ והחכם אברהם, שעשה צחוק מכולם וניתץ את האלילים וברח ליער, ושם גילה את האל האמיתי והשונה כל כך מכל בובות האלילי.......
אח"כ כשלמדתי לקרוא חומש , מיהרתי לחפש בספר בראשית את הסיפור על אברהם מנתץ האלילים.כשנוכחתי לדעת שאין בתורה כל זכר להצגה הטובה ביותר בגן, עברתי את משבר האמונה הראשון שלי....
עד היום אני מסרב להפנים את העובדה הברורה שאברהם של המקרא, בניגוד לאברהם של המדרש, איננו מורד ואיננו מנתץ. ...תמיד ראיתי בתורה שבכתב עיבוד מתבגר ומתפשר ...גם בעלי המדרשים מסרבים לראות באברהם סתם "ילד טוב ירושלים"....

המונותיאיסטים שבנו רואים באב-רם את ממציאו הצעיר והנועז של המונותיאיזם. המורדים שבנו רואים בו את אבי אבות המורדים הצעירים ומנתצי האלילים, המהפכנים שבינינו רואים בו את הגבר הצעיר שהביא לעולם את בשורת "עולם חדש נחריבה" , בחורי הישיבות רואים בו את מי שעזב את הבלי העולם הזה לטובת תלמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר, החלוצים שבינינו רואים בו את הציוני הצעיר הראשון שהותיר מאחוריו את בית אבא , קריירה מובטחת ומולדת, והלך לגאול בעשר אצבעותיו את הארץ המובטחת.
היום אני כבר לא צעיר , אך עדיין אוחז בקרנות המזבח המנותץ. עדיין מנסה לעגן את המרד שלי במסורת הכי שורשית ....
מדי פעם אני מצליח להרכיב פזל אחד מתוך רסיסי האמונה המנותצים.....אחת ההכרות הברוכות ביותר היא שיש חיים אחרי המוות- יש חיי יצירה עשירים אחר מותו של אלוהי הילדות, וממילא יש עומק והשראה לתורה וליתר המקורות. יש הרבה עושר באל שבור , וניתן להרכיב ממנו אינספור פזלים מרהיבים ובלתי צפויים.אין אל שלם יותר מאל שבור., ....יישר כוחם משה רבנו ואברהם אבינו , ששברתם למעננו את הלוחות, וניתצתם למעננו את האלילים. והורשתם לנו ארון ספרים מלא לוחות שבורים ...כיף להרכיב פזלים מכל השברים והרסיסים הללו, כיף לדרוש את התורה בכל הכיוונים האפשריים , ולהמריא ממשטח ההשראה שלה יומם וליל."

לסיום, וכדי לחזור לחיבור האישי שלי, אני רואה את דמותו של אברהם באופן דואלי: מצד אחד שמחה על היותו מחדש ומגלה של ארצות חדשות , דתות חדשות , שובר ויוצר, אך מצד שני הייתי רוצה שיהיה קצת יותר "ילד טוב ירושלים" כי אני מזדהה עם הקשיים והכאב שחוותה בודאי אמו.
מצטערת ומתקשה לקבל את העובדה שבני הנוער מסרבים לקבל ולהגשים את החלום שחלמנו עבורם.
קשה לי לקבל שיחד עם כל שאר הגנים העברנו להם בירושה גם את הגן המעורר אותם להמשיך לנדוד ולחפש , ובכך להרחיקם מאיתנו.

דברי מוקדשים לזכרו של ניסים אלמליח , שבימים אלו חל יום הזכרון לפטירתו. הוא שגידל תשעה ילדים בעולם משתנה , שחווה מעבר מארץ לארץ בגיל מאוחר , ושאף פעם לא איבד את התקווה...שספג מילדיו השוברים והמחפשים הרבה מרידות .

אנחנו כולנו בני אברהם
אבל אנחנו גם הנכדים של תרח, אבי אברהם.
ועכשיו אולי הגיע זמן הנכדים לעשות
לאביהם מה שהוא עשה לאביו,
ששבר את תרפיו ואליליו, את דתו ואמונתו.
אבל גם זאת תהיה התחלת דת חדשה.

יהודה עמיחי